Follow by Email

יום שבת, 25 ביוני 2011

פתגם השבוע

מרבה רגליים מרבה דאגה.

אין לי זמן

לפעמים אני העתידית
חוזרת לזמן ההווה
והכל נראה לי מיושן.

כיפה אדומה



עם שוך הגשמים והרוחות
נעלתי את נעלי האדומות
ויצאתי אל היער.

שם מצאתי אותך עירום וקפוא,
מכורבל באדמה הטחובה,
נצמד אל הסלע הקר.

העלים הלחים שהיו פרוסים מסביב
ניסו לספר את סיפורך
שאז לא ידעתי להבין.

פסיעותי הרומסות
השתיקו אותם לבסוף.










שיר ערש


וכשהלילה ירד
שכבו אנשים מצופים בשמיכות
ובתוך חללם הפנימי תרו אחר פלנטות חדשות.

מתוך האפילה
נצנצו כוכבים עתיקים
וחוברו בקווים דמיוניים
לכדי מראות עבר שנזנחו זה מכבר
לטובת שטף היומיום.

האנשים שכבו מצופים בשמיכות
והקשיבו למטאורים במעופם.
בתוך תוכם הדהדו שריקותיהם
ונשתמרו צלקות חבטותיהם.

האנשים שכבו מצופים בשמיכות
ובגופם החלה להתעצם
תחושה של תנופה מסחררת
סביב שמש המעמקים
והיו מי ששאלו את עצמם: סביב איזו שמש אנו סובבים?





ערב שתי וערב

אשב לי בהרים הירוקים
וארקום מטפחות.
המחט שאעביר בין סיבי הבד
תעבור גם דרך כל גלגולי חיי
בהם ישבתי ורקמתי.
וכל זיכרונותי הלא מודעים
ישַזרו אל תוך מרקם החוטים הצבעוני.
וכך אוכל לקרוא לה - יצירת חיי הרבּים.

אוקיאנולוגיה


מרגישה כמו לויתן שנסחף אל החוף.

זנבי מלוטף על ידי אדוות הגלים
החול מדגדג את גחוני
ופי כבר מלא בפסולת היבשה.

את מי מלווה הלוויתן?
ומי אותו ילווה אל מותו?